בזמן שאברהם אקלום שופך את הלב באינסטגרם, עם מונולוגים שוברי שתיקה, עקיצות, רמיזות ואפשרות להרצאות על זוגיות רעילה – בצד השני של המתרס, ספיר בורגיל שומרת על שקט מפתיע. לא פוסטים דרמטיים, לא וידויים – רק מענה מינימלי, מדוד ובטוח.
אמש, במהלך סשן שאלות ותשובות שקיימה עם עוקבותיה, ספיר פתחה מעט את הדלת פנימה, אך עשתה זאת בדרכה – בשקט, בלי תחמושת. אחת מהעוקבות כתבה לה: "תהיי חזקה, את השראה להמון אחרות. בסוף הכל חולף." ספיר השיבה בפשטות שמכילה את הכל: "הכל חולף, גם הטוב וגם הרע… הדבר היחיד שנשאר זה איך בחרנו להיות בתוך כל זה."

גולשת אחרת בחרה להרים – והעלתה את השיחה לטון אישי יותר: "אמא את יפה ברמות! רק להגיד לך שתשארי כפי שאת! עם האמת השקטה שלך שעושה את העבודה!" גם הפעם, ספיר בחרה באלגנטיות: "תודה רבה, כשיש לך שקט פנימי, את לא צריכה להסביר את עצמך."

התגובות החמות ממשיכות לזרום, אבל בורגיל שומרת על אותה גישה – לא מתדרדרת לעימותים, לא מגיבה ישירות ליריות או לחשיפות של אברהם ברשתות החברתיות, ובוחרת להבליט את עצמה דווקא דרך שתיקה אסטרטגית. כשכולם מדברים – היא שותקת. וכשכולם צועקים – היא עונה בלחישה.

האם זו רק רגיעה רגעית או התחלה של ניתוק מוחלט בין השניים? ימים יגידו, אבל דבר אחד בטוח – בורגיל מבינה היטב את כוחה של התנהלות שקטה בעולם שצמא לרעש.
׳לא מתדרדרת לעימותים׳ ׳שומרת על שתיקה׳ ׳לא צריכה להסביר את עצמך׳ ׳איך בחרנו להיות בתוך זה׳.. לא יודעת אולי אני בכדור אחר בחודש האחרון.. כי לבכות אצל סויסה זה לא שתיקה. כי לאפשר לbff שלך לרדת לרמות כאלו נמוכות ברשת זה לא הימנעות מעימותים. כי לצלם את עצמך בוכה בחדר ארונות זה בכלל לא איך בחרנו להיות..
כי לצלם קבלות זה בכלל לא להסביר את עצמך.. בקיצור הכל קשקוש אחד ארוך ומתמשך. הלוואי והיתה מעט יושרה לפחות לא לסתור את עצמה כי בין המעשים לדיבורים יש פער עצוםם.
אשכרה מאמינה לעצמה והכי עצוב שאני האמנתי לה עד לפני חודש וחצי ( למרות שתמיד זיהיתח דברים לא אמיתיים חשבתי זה בטעות..)
את ושתיקה לא חברים טובים הבעיה שאף אחד לא מאמין לך כבר שאת מדברת