אחרי תקופה לא פשוטה שהייתה מלאה במאבקים משפטיים ותחושת חוסר ודאות סביב זמני השהות של הבן אלארי, שניר בורגיל בוחר לשתף לראשונה בעומק הרגשי של מה שעבר עליו כאבא.
כמעט שבועיים אחרי ההכרעה בבית המשפט שאפשרה לו הורות משותפת לבנו אלארי, בזמן שבת זוגו לשעבר, שי לי עופרי תשוב להתגורר במרכז והשניים יחלקו את האחריות באופן שוויוני, שניר מתחיל לעכל את השינוי הגדול בחייו.
בסטורי אישי שפרסם לעוקביו, הוא פתח את הלב וסיפר בכנות על התקופה המורכבת: "אין ספק שהיו ימים ולילות שלא האמנתי שאעבור… רגעים של חוסר אונים, של געגוע, של רגעים שאתה אבא אבל לא באמת מספיק אבא כדי להיות שם כמו שאבא צריך להיות".
הוא המשיך ותיאר את הקושי היומיומי שחווה: "להסתכל על השעון כל הזמן, זה כאב מסוג שקשה להסביר", משפט שמסכם את התחושה שליוותה אותו לאורך התקופה.
לדבריו, נקודת המפנה הגיעה עם ההחלטה המשפטית שאישרה את המצב החדש: "אבל מהרגע שאישרו לי הורות משותפת משהו בי השתנה. לאט לאט חזר לי האוויר, חזר לי הלב".
שניר תיאר גם את השינוי המוחשי בקשר עם בנו: "פתאום אני לא 'מספיק' אותו… אני חי אותו. יש לנו זמן אמיתי לטייל, לשחק, לצחוק, להתעייף יחד… ולהיות אבא ובן בלי לחץ, ובלי שעון חול מעל הראש".
בסיום דבריו, הוא סיכם את התחושות מהמקום החדש שאליו הגיע: "והאמת? זה כל מה שרציתי. להיות שם בשבילו, באמת! אז כן, ברוך השם היום אני בנקודת אושר הכי גדולה בחיים שלי, תודה על הכל".
ושוב חוזר הניגון… שניר ברמיזות, עקיצות והלבנת פנים של שי. ועוד כמה ימים הוא יעלה סטורי על "רצון לשלום בשביל אלארי". שניר היקר, אי אפשר לפגוע שוב ושוב ואז להתעטף במסר של פיוס כאילו כלום. אני לא בצד של אף אחד, אבל כן מקווה ששי תפעל משפטית כדי שהדברים יתנהלו בצורה מכבדת ובריאה יותר לטובת הילד.
שיוריד כבר את הפלולה הזאת
תמשיך תמשיך לרשום לעצמך בשאלות תשובות יפדחן שיא